אמילי

אֵמִילִי

וְעִתִּים זוֹ סִירָה בְּלֵב יָם, אוֹבֶדֶת, טְרוּפָה,
וְחֶמְדָּה אֵינְסוֹפִית, בּוֹצַעַת, תְּשׁוּקָה אָבְדָּנִית,
וְזוֹ פּוֹרֶשֶׂת מִפְרַשׂ הַצָּלָה,
חַיָּה כְּלוּאָה אֶל
מִפְתַּן דַּלְתָּהּ הַצָּרָה,
מֻשְׂכֶּלֶת, שׁוֹקֶלֶת,
נֶחְבֶּטֶת אֶל מְצִיאוּת נִכְבֶּשֶׁת,
אֱמֶת מְחַפֶּשֶׂת בָּהּ,
וְלֹא אַחַת הִיא,
אֵלָּה,
מַלְכוּת עִוֶּרֶת בָּהּ

(מתוך ספרי "עת גופי אדע"- נכתב בהשראת המשוררת האהובה עליי ,אולי אפילו הכי, אמילי דינקסון)

בתמונה - חדר השינה של אמילי דיקנסון מתוך:
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1018,209,49779,.aspx

הדרך אליו

איך כותבים ספר שירה קשה לי לומר במדויק כידע כללי עובר, איך כתבתי אני את שלי, כן אדע לספר מעט-

משהו קורה בתוך הימים ומוטיב של ה-קורה הזה מתחבר אל הפנים ואת מתחילה לשים לב שזה יוצר בך הקשבה למחשבה חדשה ואת מתחילה לבנות אותה, מילה אחר מילה, ואז את שמה לב שזהות המחברת שלך כה מבוססת, את שמחה בזה, את אורגת אותה, את גם מצליחה להביט עליה, תמה מרכזית יש לך, את שמחה, ואחרי התמה הזו בלילה את חולמת את השם של ספרך הבא ומגיע השם אל תוך שעת שינה "עת גופי אדע" ומעתה כל מילותיך מתכתבות עם הכותר הזה שלך ואת משתדלת לא לספר אותו לאיש, על מנת שלא תרגישי שהכותר הזה חוזר בתוכך על עצמו ותצטרכי חדש לעשות במקומו. קצת כמו שמו של בנך הקטן רצית לקרוא לו אחד, לחשת את שמו עוד ועוד ועוד וכשהוא נולד הרך הכה יפה ומתוק הזה, הרגשת שחזרת על שמו הרבה יותר מידי, ועתה הוא כבר לא מתאים הוא מוכר ושמיש ואז ידעת שעליך למצוא אחר...

"ועת גופי אדע", מתחבר גם למשהו שעשית בשנים האחרונות, חקרת, בעיקר נשים ועולמן, בעיקר נשיות מהי, כי צפית וקראת ושקעת האחד אחרי השני  בסרט הנשים "השעות" אודות ורג'יניה וולף כותבת את "חדר משלה" ובערפילי אבלון הספר המדהים של מריון צימר בריידלי, ובספר שכתבת לפני הזה שאמור לבוא אפילו הזכרת את מעגל המכשפות הנפלאות החכמות הנבונות של ערפילי אבלון, ואת מעגל האחדות של נשות האוהל האדום, וידעת את אוהבת לדבר מקומות של נשים, אז את מדברת אותם שוב ברבדים שונים, אלא שהפעם ב"עת גופי אדע" את אוספת תחביר שבור תוך השפעה של משוררת אהובה רחוקה מאות מכאן, אמילי דיקנסון חדה ורכה היא לך, במהלך הסדנאות אותן העברת, היית מספרת, שהיא עושה תחביר אחר מכל דבר שהכרת בכלל, ורצית גם את, ואת ניסית, לא בטוח עד כמה ידעת לעשות, אבל את הקול שלך עצמך למדת היטב ומאוד בהשפעתה של אמילי המיוחדת שלך הזאת, ואז אפילו הקדשת לה לאמילי  שיר בספרך הנרקם- "עת גופי אדע"  שיר שנשא את שמה ואפילו עיבדת שיר שלה בשפה העברית שגם אותו הבאת אל תוך הדפים וקראת לו "רעד צינה בי" וגם ש"צינה" ידעת היטב היא אינה מילה שהיית משתמשת בה. אבל עכשיו בספר הזה את עורמת לך אותה. ואת שמחה בה מונחת ומספרת את אוצר מילותייך.

ואת בתו של אביך שאהבת כל כך ואביך כבר לא כאן, אז את מגיבה אל לכתו והוא מגיב על עורך ואת מביאה את זה איתך ומדברת את עור הגוף שלך. ואבא נשאר ביופי שאהבת ואת נזכרת שתמיד את אומרת אודות יצירה שעצב וכאב נאספים בה יפה. כי ככה זה.

וארבעה חודשים עוברים, ונשארים לך מכל הספר הזה שיצא אל האור, כמעט ורק שלושים ספרים ואת שמחה ומזמינה עוד לגעת בו, וכי אם יורשה לך את כל כך מאמינה בו ביצירתו.

**

אז אחרי שעמלתי בגוף שני לומר את מה שרוצה אני, מחייכת, משאירה כאן  נגיעה אל ספרי, ומזמינה אתכם אל שלושים הספרים שנותרו...כתבו לי במידה ורוצים אתם אותו אצלכם וגם אם כבר רכשתם וסתם רציתם לספר לי את "עת גופי אדע" בכם.

אשמח לתגובתכם כאן ו/או במייל –  
sarit066@gmail.com

רַעַד צִנָּה בִּי - עיבוד שלי לאמילי דיקנסון After great pain

וְהָיָה מֵעֵבֶר,
אַחֲרֵי כְּאֵב הַפְּסָגוֹת,
כְּשֶׁתְּחוּשָׁה רִשְׁמִית הִתְפָּרְצָה אֶל תּוֹכִי,
וַעֲצַבַּי הִתְיַשְּׁבוּ כְּמוֹ נִקְבְּרוּ בְּטִקְסִיּוּת בְּקִרְבִּי,
וְנֻקְשׁוּת לֵב חָרְקָה בִּי שׁוֹאֶלֶת,
הַאִם הָיָה זֶה אֶתְמוֹל,
אוֹ לִפְנֵי שָׁנָה,
וְאוֹתוֹ שִׁעֲמוּם שֶׁנִּדְבַּק וְהֵחֵל
לְהִכָּנֵס עַד בְּגוּפִי,
וְכִפְעֻלָּה מֶכָנִית יָדַעְתִּי
אֶת הַסְּחוֹר וּסְחוֹר
וּכְמוֹ קְשִׁיחוּת עֵץ נִבְנֵית,
גַּם וְאֶל אֲדָמָה שָׁרְשִׁית נֶצַח, רְטֻבָּה,
גַּם אִם בָּהִיתִי בַּאֲוִיר הָעֹמֶק שֶׁבִּי,
מִתְעַקֶּשֶׁת לְהַשְׁאִירוֹ מְבַקֵּר אֶל תּוֹכִי,
נִדְמֶה הָיָה לִי
שֶׁאֶבֶן הַקְּוַרְץ שֶׁעִטְּרָה אֶת טַבַּעְתִּי הַיְּחִידָה,
שֶׁעָנַדְתִּי מֻשְׁחֶלֶת אֶל כַּפּוֹת יָדַי הַנֶּאֱחָזוֹת זוֹ בָּזוֹ,
תַּזְכִּיר בִּי, שֶׁהָיְתָה הָעֵת בָּהּ יָדַעְתִּי אוֹתִי,
פָּחוֹת אֶל מִי, וְיוֹתֵר אֶל עַצְמִי,
זוֹהִי שְׁנַת קָרָה, זִכְרִי!
וְכִמְעַט יָדַעְתִּי זֹאת, כְּקִפְאוֹן אָדָם,
תַּחַת פְּסָגוֹת עוֹרְמוֹת שֶׁלֶג רַבּוֹת,
מַעֲנִיקָה, זְמַן פֵּשֶׁר, לַעֲצַבַּי,
הַנִּקְבָּרִים בְּטִקְסִיּוּת בְּקִרְבִּי,
עַד הָיָה זֶה רֶגַע הוֹבָלָה,
שֶׁחָדַר אוֹתִי אֶל הָרַעַד,
רַעַד צִנָּה בִּי,
שֶׁבָּא וְזָעַק,
עִצְרִי! רְדִי מִזֶּה!

*


After great pain, a formal feeling comes –

The Nerves sit ceremonious, like Tombs –

The stiff Heart questions ‘was it He, that bore,’

And ‘Yesterday, or Centuries before’?

The Feet, mechanical, go round –

A Wooden way

Of Ground, or Air, or Ought –

Regardless grown,

A Quartz contentment, like a stone –

This is the Hour of Lead –

Remembered, if outlived,

As Freezing persons, recollect the Snow –

First – Chill – then Stupor – then the letting go –

כְּשֶׁאֶתְבַּגֵּר

 

כַּפּוֹת יָדַי יִתְמַלְּאוּ בְּגָוֶן

וּבַלּוּטוֹת הַגּוֹרָל יִתְגַּלּוּ מִתּוֹכָן

וּשְׁבִילֵי הַמַּגָּע יְסַּפְּרוּ, עוֹר אֶל עוֹד

שֶׁהִטְבִּיעַ וְצָרַב נְגִיעוֹת

 

 כְּשֶׁאֶתְבַּגֵּר

פָּנַי חֲרוּשׁוֹת הַקְּמָטִים

יַעֲמִיסוּ חֲרִיצֵי רָזִים

   

כְּשֶׁאֶתְבַּגֵּר

לְשָׁנִים, עֲשָׂרוֹת - עֲשָׂרוֹת - עֲשָׂרוֹת,

עֵינַי יִרְקְדוּ בְּרַכּוּת וּסְלִיחוֹת

וְיַרְטִיטוּ אֲמִירוֹת וֶתֶק כְּנוּעוֹת

 

כְּשֶׁאֶתְבַּגֵּר

שִׂפְתוֹתַי יִתְמַלְּאוּ בִּסְדָקִים

וּסְעָרוֹת יַרְעִידוּ מִתְאָרָן

וְרַכּוּת נֶאֱבֶקֶת תִּפְרֹץ אֶת קִלּוּף הַיֹּבֶשׁ שֶׁיָּחֵל לְהִתְעַקֵּשׁ לְעַטְּרָן

וְחִיּוּךְ מִתְקַלֵּף יְסַפֵּר אוֹדוֹתָן

וַעֲדִינוּת מִתְעַקֶּשֶׁת תִּמָּתַח בָּן

   

כְּשֶׁאֶתְבַּגֵּר

כְּבָר לֹא אַבִּיט בַּמַּרְאָה

וּבוּשָׁה לֹא תֹּאחַז שְׁפִיּוּת וּמְקוֹמָהּ

   

כְּשֶׁאֶתְבַּגֵּר

מַאֲבַק הַשְּׁבִירוּת יִתְכַּוֵּץ וְיִשְׁקַע אֶל דַּלּוּת זִכָּרוֹן רַבָּה

וְשִׁכְחָה תִּצְעַד אֶל תּוֹכִי, אִטִּית וּגְנוּבָה,

וְאֶשְׁקֹט. מַעַיְנוֹת עֶדְנָה

   

כְּשֶׁאֶתְבַּגֵּר

אֶצְעַד בְּחַדְרוֹ עֵירֻמָּה

וְגוּפִי בִּתְנוּעַת זִקְנָתוֹ הַצְּנוּעָה 

מִתְפַּתֶּה הוּא... וּבָא,

עֵדוּתִי הַגְּדוֹלָה,

אִשָּׁה.

 

וְגַם יְלָדוֹת

וְזֶה הָיָה בְּיַלְדוּתִי,

שָׁם הָיִיתִי יַלְדָּה בְּצַמּוֹת שְׁחֹרוֹת אֲרֻכּוֹת,

וְהָיָה לִי דּוֹד רָחוֹק וְלוֹ שְׁתֵּי בָּנוֹת בּוֹגְרוֹת, וְאָהַבְתִּי אוֹתָן מְאוֹד.

 

וְלִפְעָמִים,

כָּכָה בְּפִרְקֵי זְמַן גְּדוֹלִים,

הָיִינוּ מִתְאָרְחוֹת אֵצֶל בְּנוֹת הַדּוֹד הַבּוֹגְרוֹת, אַחֲיוֹתַי וַאֲנִי,

וְהֵן גָּרוּ בְּתוֹךְ שָׂדֶה רָחָב מְאוֹד (לְפָחוֹת כָּךְ זוֹכְרוֹת עֵינַי הַיַּלְדוּתִיּוֹת)

וּבְתוֹכוֹ פִּרְחֵי שָׂדֶה צְהֻבִּים וּפְעוּרִים.

 

וַאֲנַחְנוּ הָיִינוּ רָצוֹת אִתָּן,

עִם בְּנוֹת הַדּוֹד הַבּוֹגְרוֹת,

בַּשָּׂדֶה הַיָּרֹק הָרָחָב מְאוֹד,

וְהֵן, בְּנוֹת הַדּוֹד,

הָיוּ קוֹטְפוֹת עֲבוּרֵנוּ מֵהַפְּרָחִים הַצְּהֻבִּים הַפְּעוּרִים,

מְחַבְּרוֹת אוֹתָם אֶחָד בְּאֶחָד לְשַׁרְשְׁרוֹת, עוֹשׂוֹת לָנוּ עֲדָיִים,

וְאֶת הַשַּׁרְשְׁרוֹת הָיִינוּ עוֹנְדוֹת עַל צַוָּאר,

 

וּכְשֶׁהָיִינוּ פּוֹסְעוֹת לָשׁוּב,

מְדַלְּגוֹת צְעָדִים,

עַד לְפֶתַח הַדֶּלֶת הַבֵּיתִית חֲזָרָה,

הָיוּ נוֹשְׁרִים מֵהָעֲדָיִים הַפְּרָחִים

וְלִפְעָמִים הָיָה נִשְׁאָר לָנוּ רַק פֶּרַח אֶחָד -

שֶׁנָּשַׁר אֶל כַּף הַיָּד,

וְאָז לֹא יָדַעְנוּ, אוֹ לֹא הָיִינוּ מֻטְרָדוֹת, אוֹ מִצְטָרְכוֹת -

לִתְלֹשׁ כּוֹתָרוֹת צְהֻבּוֹת,

וּלְמַלְמֵל, אוֹהֵב לֹא אוֹהֵב,

עַל מְנַת לִהְיוֹת שְׂמֵחוֹת וּרְגוּעוֹת בַּלֵּב.

 

וְכִי אָז הָיִינוּ יַלְדוֹת פְּרָחִים,

כָּךְ אַבָּא הָיָה אוֹמֵר,

הָיִינוּ כֹּה קְטַנּוֹת, בָּרַגְלַיִם מְדַלְּגוֹת קַלּוֹת אַיָּלוֹת,

וְאָהֲבוּ אוֹתָנוּ הַשָּׁמַיִם,

וְאָהֲבָה אוֹתָנוּ הָאֲדָמָה,

וְדִמִּינוּ אוֹתָנוּ יְלָדוֹת שֶׁל שֶׁמֶשׁ וְרוּחַ וּסְעָרָה

שֶׁל שֶׁקֶט וְיָם וּמִפְרַשׂ סִירָה,

וְלֹא הֵבַנּוּ בִּמְדֻיָּק,

אֶת הָאֹשֶׁר הַזֶּה שֶׁהָיָה בָּנוּ נִצְבָּט,

כָּךְ בְּדִיּוּק, בְּכָל בִּקּוּר אֵצֶל בְּנוֹת הַדּוֹד הַבּוֹגְרוֹת.

וְרַק הָיִינוּ מְסַפְּרוֹת, כָּכָה נִרְגָּשׁוֹת,

עִם כּוֹס חָלָב שֶׁל בֹּקֶר בְּיוֹם הַמָּחֳרָת,

אֵיךְ בַּלַּיְלָה בַּמִּטּוֹת, הָיוּ בָּנוּ דִּמְעוֹת רֶגֶשׁ טְעִימוֹת.

 

וּבָעֵת הַהִיא אוֹ הַזּוֹ עֲדַיִן

לֹא נִצְבַּר בָּנוּ יֶדַע אוֹ דָּבָר עַל רֶגֶשׁ טָעִים לְהַסְבִּיר,

יָדַעְנוּ רַק לַחְווֹת.

 

וְאִם אֶשְׁאַל אֶת אַחֲיוֹתַי

וְאוֹ אוּלַי אֶת בְּנוֹת הַדּוֹד הַבּוֹגְרוֹת,

בְּיָמִים אֵלּוּ שֶׁכֻּלָּנוּ נָשִׁים, וּכְבָר לֹא כָּל כָּךְ  קְטַנּוֹת,

מַה זֶּה הָיָה?

 

נִדְמֶה, שֶׁכֻּלָּנוּ נַסְכִּים,

שֶׁרֶגַע שֶׁל אֹשֶׁר הָיָה הוּא, רֶגֶשׁ גָּבוֹהַּ - וְהַדְּמָעוֹת טְעִימוֹת

וְכִי עַל צְלִילוּת שְׁלֵוָה הֵן נָחֲתוּ אָז בַּלֵּילוֹת.